דירוג IP, ומה המספרים באמת אומרים
דירוג IP הוא שתי ספרות. הראשונה היא עמידות לחלקיקים, השנייה למים. למצלמת חוץ בישראל IP66 הוא המינימום ו-IP67 עדיף.
IP65 מוגן מסילון מים בלחץ נמוך. זה מספיק למרפסת מקורה, לא לקיר חשוף שסופת גשם מכה בו ישירות.
IP66 עומד בסילוני מים חזקים מכל כיוון. זו הרמה שמתאימה לרוב ההתקנות החיצוניות.
IP67 מוגן גם משקיעה זמנית במים. נדרש בעיקר קרוב לממטרות, לבריכה, או במקום שנשטף בצינור.
IP68 הוא מעבר למה שצריך בהתקנה ביתית, ומיועד לתנאים תעשייתיים.
מה שהדירוג לא מכסה: חום. מצלמה יכולה להיות IP67 מושלמת ועדיין להישרף על קיר מערבי בקיץ. חפשו במפרט טווח טמפרטורת הפעלה, וודאו שהוא מגיע לפחות ל-50 מעלות. זה פרט שכמעט אף אחד לא בודק והוא זה שהורג מצלמות בישראל.
התקנה באזור חוף, ולמה זה תחום בפני עצמו
בחיפה, בת ים, אשדוד, נהריה, עכו וכל רצועת החוף, האויב הוא לא הגשם אלא המלח באוויר. הוא מגיע לכל מקום, גם למרחק קילומטרים מהים, והוא מאיץ קורוזיה על ברגים, על תושבות ועל מחברים.
מה שעוזר בפועל: תושבת אלומיניום או נירוסטה במקום פלדה מצופה, ציפוי אנטי קורוזיה על גוף המצלמה, ואטימה נכונה של המחבר עם שרוול מתכווץ ולא רק עם סרט בידוד.
תחזוקה תכופה יותר. באזור חוף כדאי לנקות עדשות ולבדוק אטימות כל שלושה עד ארבעה חודשים, לעומת פעם בחצי שנה בפנים הארץ.
המחבר הוא נקודת הכשל מספר אחת. ברוב המקרים שראינו של מצלמת חוף שהפסיקה לעבוד אחרי שנתיים, המצלמה עצמה הייתה תקינה והמחבר התחמצן.
ראיית לילה בחוץ, איפה זה נשבר
בפנים הבית תאורת אינפרה אדום עובדת מצוין. בחוץ היא נתקלת בשלוש בעיות שלא קיימות בפנים.
החזרות. גגון, קיר בהיר, גדר או צמחייה קרובה מחזירים את ה-IR חזרה לעדשה ומלבינים את התמונה. זו הסיבה הנפוצה ביותר לתמונת לילה גרועה בחוץ, והיא בעיית מיקום ולא בעיית מצלמה.
מרחק. בחוץ אין קירות שמחזירים אור בצורה מועילה, ולכן טווח הזיהוי האמיתי קטן משמעותית מהמספר במפרט. אם כתוב 30 מטר, תכננו זיהוי פנים ודאי עד כ-10 מטר.
חרקים. תאורת IR מושכת חרקים, וחרק שנוחת על העדשה מפעיל התראת תנועה. בקיץ זה יכול לייצר עשרות התראות שווא בלילה. הפתרון הוא ריסוס קל סביב התושבת או מעבר לזיהוי AI שמסנן מה שאינו אדם או רכב.
האלטרנטיבה: מצלמה עם ראיית לילה צבעונית ותאורת ספוט לבנה. היא נותנת תמונה טובה בהרבה בחוץ, ויש לה בונוס, האור עצמו מרתיע.
גובה, זווית והגנה על הכבל
גובה 2.5 עד 3 מטר. מתחת לזה קל להשבית את המצלמה. מעל זה מקבלים תמונה של קודקודים, שלא מאפשרת זיהוי.
לא לכוון מזרחה או מערבה אם אפשר להימנע. שמש ישירה בזריחה ובשקיעה תשרוף את התמונה בדיוק בשעות שבהן קורית רוב הפעילות. אם אין ברירה, צריך מפרט WDR חזק, לפחות 120dB.
להימנע מגגון צמוד מסיבת ההחזרה שהוסברה למעלה. אם המצלמה חייבת להיות מתחת לגגון, מרחיקים אותה כמה שאפשר מהתקרה או מכבים את ה-IR.
הכבל הוא נקודת התורפה. כבל שרץ גלוי על קיר חיצוני בגובה יד הוא הזמנה. מעבירים בתעלה, בצינור שרשורי או בתוך הקיר. במצלמות PoE שקיבלו כבל רשת רגיל בחוץ, ודאו שהכבל הוא לשימוש חיצוני ועמיד ל-UV, אחרת המעטה מתפורר תוך שנתיים בשמש הישראלית.
קווי או אלחוטי בחוץ
בחוץ ההכרעה שונה מאשר בפנים, ושווה להבין למה.
קווי עם PoE נותן חשמל ווידאו בכבל אחד, הקלטה רציפה יציבה, ואפס תלות בסוללה. זו האפשרות הנכונה כשאפשר להעביר כבל, במיוחד לנקודות קבועות כמו שער וחזית.
אלחוטי עם סוללה או סולארי מנצח כשאין תשתית: גדר רחוקה, מגרש, שער כניסה למושב, מחסן בחצר. החיסרון בחוץ הוא כפול, גם תלות באות שקירות בטון חוסמים, וגם הקלטה מבוססת אירועים בלבד ולא רציפה.
הפשרה שרוב הבתים מגיעים אליה: קווי בנקודות הקריטיות, כניסה ושער, ואלחוטי לתוספות מרוחקות. אין שום בעיה לערבב, כל עוד המקליט תומך בשני הסוגים או שהמצלמות האלחוטיות עובדות מול הענן.
זווית עדשה, ההחלטה שקובעת אם תזהו מישהו
זה המפרט שהכי משפיע על התוצאה בחוץ, והכי פחות מדברים עליו. רוב האנשים בוחרים מצלמה לפי רזולוציה ומקבלים את זווית העדשה כברירת מחדל, ואז מתפלאים שהתמונה חדה אבל אי אפשר לזהות בה אף אחד.
עדשה 2.8 מ"מ נותנת שדה ראייה של כ-100 עד 110 מעלות. היא רואה הכול, וזו בדיוק הבעיה: אדם שעומד במרחק 10 מטר תופס חלק זעיר מהפריים. מתאימה לחצר קטנה, למרפסת ולכניסה צמודה.
עדשה 4 מ"מ נותנת כ-80 מעלות והיא נקודת האיזון לרוב ההתקנות הביתיות. מכסה חזית של בית ממוצע ועדיין מאפשרת זיהוי פנים בטווח סביר.
עדשה 6 מ"מ ומעלה מצמצמת ל-50 מעלות ומטה ומגדילה את המטרה. זו הבחירה לשער רחוק, לשביל גישה ארוך או לחניה שבה רוצים לקרוא לוחית רישוי.
הכלל שקל לזכור: ככל שהעדשה רחבה יותר, כך צריך להתקרב כדי לזהות. מצלמה 2.8 מ"מ מזהה פנים עד כ-4 מטר, מצלמה 4 מ"מ עד כ-7 מטר, ומצלמה 6 מ"מ עד כ-11 מטר. מעבר לזה תדעו שמישהו היה שם, לא מי הוא היה.
מצלמות עם עדשה משתנה, מוטורית או ידנית, פותרות את ההתלבטות ומאפשרות לכוונן אחרי ההתקנה כשרואים את התמונה האמיתית. הן עולות כמה מאות שקלים יותר וזה כמעט תמיד משתלם בנקודה אחת או שתיים בבית.
אור נגדי, הכשל הכי נפוץ במצלמת חוץ
התרחיש חוזר על עצמו בכל בית שני: מצלמה מכוונת לשער, מאחורי השער יש רחוב מואר או שמיים בהירים, וכל מי שנכנס מופיע כצללית שחורה. המצלמה תקינה לגמרי, התאורה היא הבעיה.
החיישן מודד את הבהירות הממוצעת בפריים. כשרוב הפריים בהיר, המצלמה מקטינה חשיפה, וכל מה שכהה יותר נבלע. זה קורה בעיקר בשעות הבוקר ואחר הצהריים, בדיוק כשיש הכי הרבה תנועה.
הפתרון הראשון הוא WDR אמיתי. שימו לב שיצרנים כותבים WDR גם על עיבוד תוכנה פשוט. מה שמחפשים הוא True WDR או WDR 120dB ומעלה, שמשמעותו שהחיישן מצלם שתי חשיפות ומשלב אותן. DWDR בלבד הוא שיפור קוסמטי ולא יציל תמונה מול שמש.
הפתרון השני הוא זווית. לפעמים הזזה של המצלמה בחצי מטר, כך שהשמיים לא בפריים, עושה יותר מכל מפרט. שווה לנסות לפני שקונים מצלמה יקרה יותר.
הפתרון השלישי הוא תאורה מהצד שלכם. תאורת LED חמה שמאירה את הפנים של מי שמתקרב מאזנת את הפריים ופותרת את הבעיה כמעט לגמרי, בעלות של מאה שקלים.
ואם אתם בונים מאפס: הכי טוב לכוון מצלמות חוץ צפונה. זה הכיוון היחיד בישראל שלא מקבל שמש ישירה לעדשה בשום שעה.
תחזוקה שנתית, ומה קורה כשמדלגים עליה
מצלמת חוץ בישראל היא מוצר שנשחק, ורוב האנשים נוגעים בה רק כשהיא כבר לא עובדת. חצי שעה בשנה מאריכה את חייה בשנים.
ניקוי עדשה. מטלית מיקרופייבר ומעט מים, לא ממס ולא אלכוהול שיפגעו בציפוי. אבק דק על העדשה לא נראה לעין ביום, ובלילה הוא הופך את תאורת ה-IR להילה מטושטשת שמורידה את הטווח בחצי.
בדיקת אטימות המחבר. זו נקודת הכשל מספר אחת בכל התקנת חוץ. אם רואים חלודה ירקרקה על המחבר, זה הזמן להחליף שרוול מתכווץ לפני שהמים מגיעים פנימה.
חיזוק התושבת. רוח וחום מרפים ברגים. מצלמה שזזה בשני מילימטרים מכוונת עכשיו למקום אחר לגמרי בטווח של 10 מטר.
בדיקת האטם מסביב לזכוכית. אם יש אדים בתוך הכיפה, האטימה נפגעה. אדים היום פירושם חיישן מת בעוד חצי שנה.
וניקוי קורי עכביש. נשמע שולי וזו הסיבה מספר אחת להתראות שווא בלילה: עכביש שבנה רשת מול העדשה מקבל תאורת IR מלאה ומפעיל את חיישן התנועה כל כמה דקות.